"באיזה מצבים אנחנו מכריזים על ביטול המחנה?", זאת הייתה השאלה העיקרית שעמדה על סדר היום של המליאה האחרונה של צוות מחנה הקיץ האלטרנטיבי לנוער, שנערכה אחרי חודשים של עבודה, מעט אחרי תחילת המלחמה, ושבוע וחצי לפני תחילת המחנה. לאחר דיונים ממושכים הוסכם על שלושה תרחישים קיצוניים, שרק אם יתרחש אחד מהם נבטל את המפעל עליו שקדנו במשך חודשים: 1. אם נופלים טילים על תל אביב, 2. אם מדינה שלישית נכנסת למלחמה, 3. אם מתחיל גל פיגועים חדש ברחבי הארץ.
כמובן שהמחנה התקיים בסופו של דבר.
המחנה
מחנה הקיץ האלטרנטיבי לנוער התקיים זו השנה השנייה ביער "אייבי נתן" שליד היישוב נווה שלום. כ120 בנות ובני נוער מכל הארץ היו במחנה. הרעיון שעומד בבסיס המחנה הוא יצירה של אלטרנטיבה לבני נוער שמרגישים שמשהו לא בדיוק בסדר בעולם שבו הם חיים, ושרוצים ליצור שינוי. אלטרנטיבה כזאת חייבת לכלול גם גישה לידע שונה מזה שאליו אנחנו נחשפים ביום-יום, אבל אולי חשוב מכך – היא חייבת לתת כלים אחרים לניתוח הידע ולהגדרת המונח "ידע", ליצור צורת התנהלות חברתית אחרת, שמכבדת אנשים ונותנת להם מקום לחשוב ולהתבטא מבלי לפחד, והיא חייבת לתת תחושה של שייכות לקהילה של שינוי. טלי לרנר, סטודנטית לחינוך ופעילה בצוות המחנה, מסבירה ש"תחושת הקהילתיות חשובה כל כך שכן בסופו של דבר חוזרים הצעירים לבתיהם, רובם גם למערכת החינוך. אם לא הייתה כזו תחושה של קהילה, אם לא היו לאנשים כל הקשרים החברתיים שאנחנו יוצרים כאן, והידיעה שמפוזרים בארץ עוד מאות ואלפי אנשים שחותרים לשינוי, החיים בחברה הישראלית היו שוברים את הרוח האקטיביסטית גם של הנחושים והמסורים שבהם". מסיבה זאת שאף צוות המחנה ליצור, למשך שבוע, עולם קטן שיהיה פשוט טוב יותר, ואמנם עולם זה זכה מצד כמה מהחניכים לכינוי "האוטופיה הזמנית".
המחנה הוא יוזמה של קבוצת פעילים צעירים, חלקם מארגונים שונים וחלקם עצמאיים. את המחנה הראשון, שהתקיים בקיץ 2005, ארגנו שלושה חברים עם חלום משותף. ב2006 הקבוצה הקטנה כבר הפכה למפעל ענקי. עשרות פעילים, שרובם הצטרפו לעבודה על המחנה הקודם בשלביה המאוחרים וחלקם היו חניכים באותו מחנה, רצו לתרום את חזונם ואת יכולותיהם כדי להגדיל ולשמר את היוזמה הזו. העבודה על המחנה הפכה לפרויקט בפני עצמו, שבמסגרתו למדו הפעילים תוך כדי עשייה על צורות שונות לניהול פרויקטים ללא היררכיה. במשך חודשים התקיימו מליאות של כל הפעילים על בסיס דו-שבועי, ורק שם התקבלו ההחלטות המשמעותיות ביותר. בין המליאות נפגשו צוותים ותתי-צוותים עם אחריות מוגדרת, שקיבלו את אמון המליאה ואת תמיכתה בריכוז תחומים מסוימים – כספים, גיוס חניכים, לוגיסטיקה, חינוך וכו'. כשנוצרו צרכים חדשים, שלא טופלו על ידי אף אחד מהצוותים, הנושא עלה במליאה ואנשים לקחו על עצמם אחריות ופתרו את כל הבעיות. צורת העבודה הזו, שמבוססת על ביזור ידע וכוח מחד, ועל אמון רב של הפעילים זה בזה מאידך, נתנה לכל מי שהיה מעורב בעשייה תחושה של חשיבות ושל העצמה, ואלה תרמו לביצוע של כל המשימות. ואכן – צוות המחנה, שרבים מהפעילים בו מעולם לא ארגנו פרויקט דומה לזה, הצליח לנהל תקציב מאוזן, לקבל את כל האישורים הבירוקרטיים מכל הרשויות, לבנות תוכנית חינוכית עשירה, להקים מתחם אקולוגי וטבעוני שאכלס כמאה חמישים אנשים למשך שבוע, ולהגיע לבני נוער רבים בכל הארץ, שלרובם לא היה קשר קודם לארגונים לשינוי חברתי-פוליטי-סביבתי. רותם שטיינבוק, חניכה במחנה 2005 וחברת צוות ב2006, מספרת על חווית העבודה בצוות: "מתחילת העבודה ביחד הלכו ופחתו החששות שלי, והרגשתי יותר ויותר אכפתיות, מה שאפשר לי להרגיש יותר בטוחה לפעול, ולעשות את המחנה הזה מוצלח יותר". צורת העבודה של הצוות השפיעה רבות גם על האווירה במחנה עצמו. "מה שהרגשתי במחנה, וששמעתי גם מחניכים אחרים, זה שהאווירה שנוצרה שם הייתה הדבר הכי חשוב ומוצלח בכל השבוע", אומר נמרוד, חניך במחנה, "הייתה תחושה חזקה של חוסר-היררכיה. בשביל רבים מאיתנו זאת הייתה הפעם הראשונה בה ה'אחראים' עלינו לא משמשים כממשטרים, אלא כחברים".
המחנה עצמו התנהל על שני צירים מקבילים: התוכן והקבוצות הקטנות. התוכן של המחנה התבסס על סדרה של סדנאות, הרצאות, סיורים והפעלות בנושאים שונים: זכויות אדם, קוויריות, חינוך, כלכלה, המלחמה (שהייתה בשיאה בזמן המחנה), פמיניזם, מיליטריזם, כיבוש ונכבה, מחאה יצירתית, גלובליזציה ואקולוגיה. בכל מסגרת היו שלוש אפשרויות של פעילות, והחניכים בחרו את זו שעניינה אותם ביותר (לדוגמא: במסגרת "כלכלה" התחלקו החניכים בין הסדנאות "צרכנות", "עוני – תמונת מצב ואלטרנטיבות", ו"עובדים: ניצול מול התארגנות"). צוות המחנה היה מעוניין שאת מסגרות התוכן יעבירו אורחים שהגיעו למחנה מארגונים פעילים, וזאת כדי להימנע מתיאור תמונת עולם מזעזעת (יש לזכור שרבים מבני הנוער מעולם לא נחשפו קודם לכן לדברים שעסקנו בהם – כמו אפליה ממסדית בישראל) מבלי שהחניכים יקבלו את הכלים המעשיים להתמודד איתה, מבלי שיוכלו לראות אלטרנטיבה.
לצד מסגרות התוכן התנהל המחנה כולו במסגרת של קבוצות קטנות, שהיו קבועות למשך המחנה. הקבוצות מנו כחמישה עשר חניכים ושני מדריכים לכל קבוצה. תפקידה של הקבוצה הקטנה היה לתת לכל חניך מקום לחשוב, לדבר ולהציג רגשות ולבטים שעלו אצלו בעקבות הסדנאות (או כל דבר אחר). בשיחות שנערכו עם חברי צוות המחנה לקראת הכנת הכתבה, ראו רובם צורך להדגיש שמראש הוחלט שהמחנה לא אמור לעסוק באינדוקטרינציה – אלא לעורר שיח ולתת לחניכים את המקום שהם צריכים כדי לדבר בביטחון על נושאים שעליהם לא מדברים עם בני נוער בדרך כלל, וודאי שלא שואלים אותם לדעתם לגביהם, ובמיוחד לאפשר מקום לקולות שלא זוכים לייצוג בבתי הספר. מאיה גוטמן, סטודנטית ומדריכה של אחת הקבוצות: "לא הייתי רוצה להגיש לאנשים מכלול מוכן וטוטאלי של רעיונות, בלי אפשרות להעביר ביקורת או לעבד את זה. אי אפשר להגיש למישהו תמונת עולם סגורה מבלי להתייחס לחיים שלו, למחשבות שלו". עקרונות אלה, שהנחו את המחנה בכלל ואת הקבוצות הקטנות בפרט, נשאבו בין השאר מקבוצות הנוער של תנועת "פרופיל חדש", שמקיימת זה חמש שנים קבוצות נוער בכל הארץ, בהן מדברים תיכוניסטים על הצבא ועל האפשרות של גיוסם הקרב, ומעלים שאלות, רגשות ומחשבות שמשרד החינוך מתעקש לדחות ולהדחיק. ואכן – בשביל רבים מהמשתתפים במחנה הייתה התחושה שבאמת מקשיבים להם חדשה וייחודית. דפנה, חניכה במחנה, סיפרה בהתרגשות ש"זו הפעם הראשונה בה מבוגרים שואלים לדעתי, או אפילו רק מה שלומי, ובאמת מתכוונים לזה, ומחכים לשמוע מה שיש לי להגיד". משתתפים סיפרו בסוף המחנה שהרגישו שהם זכו ליחס שוויוני, שהתבטא לא רק בקבוצות הקטנות, אלא גם בכך שחלקים מצוות המחנה היו בני גילם או צעירים מהם, וגם בחופש שניתן להם במסגרת המחנה; בשום שלב לא נדרשה נוכחות בסדנאות או בפגישות של הקבוצות הקטנות, והחניכים קיבלו בשביל עצמם את ההחלטה מתי הם באים לפעילויות, מתי הם רוצים להתנדב במטבח, ללכת לנגן, לטייל, או להתקלח. כמה שעות במהלך השבוע אף יוחדו ל"מפגשים" – זמן ריק שבו החניכים יזמו סדנאות ושיחות, והזמינו חניכים אחרים לדבר איתם בפינות שונות (ליד המטבח, על המחצלת של קבוצת "בזיליקום") דרך לוח גדול שהוצב במרכז המחנה. על הלוח ניתן היה למצוא הזמנות למפגש לימוד על "היסטוריה מודרנית של אפריקה", לשיחה על "אמנות ככלי לביטוי אישי" ולסבב החלפת עצות על "איך לשרוד את משטר בית הספר".
"ארצות הברית נלחמת!"
ביום רביעי אחר הצהריים ובערב, אחרי שכבר עברו שלושה וחצי ימים אינטנסיביים ועסקו בכובד ראש בעניינים שברומו של עולם (ובקשר האישי שלהם לעניינים כאלה) – הגיעו החניכים לאחד מהשיאים של המחנה: משחק הגלובליזציה. כל קבוצה קטנה קיבלה "מדינה" (ארה"ב, האיחוד האירופי, סעודיה, סין, הודו, ונצואלה, מקסיקו ורוסיה), וכל חניך קיבל דמות ייחודית בתוך המדינה (נשיא, בעל מפעל, חקלאי, סופרת, סטודנט, פעילת זכויות אדם וכו'). לכל מדינה הוגדרו מטרות "לאומיות" (שנבנו מראש כך שישרתו את המעמדות החזקים במדינה), ולכל דמות הוגדרו מטרות אישיות. המשחק נפתח בהודעה שנמסרה לכל המשתתפים שמחתרת אקולוגית השמידה את כל מאגרי הנפט של ארה"ב. מאותו הרגע התחילו 120 אנשים בעולם להלחם לניצול המצב החדש שנוצר לצרכיהם בצורות כאלה ואחרות, והבלגאן חגג. על פני ארבע שעות של משחק התרחשו שבע מהפכות סוציאליסטיות (בכל המדינות פרט לארה"ב), שרובן נפלו בעקבות לחצים של ההון הבינלאומי, שתי הפגנות פועלים המוניות שדוכאו בכוח ע"י המשטרה, שלוש מלחמות (בהנהגת ארצות הברית – שכבשה בהצלחה את מקסיקו ואת ונצואלה, לקול הקריאות הנרגשות של חברי הקבוצה: "ארצות הברית נלחמת!"), ושלוש חטיפות של מלכים ונשיאים. אבל מי שהיטיב להתבונן ראה בתוך הכאוס השתקפויות רבות של המציאות: חבר איגוד פועלים נרדף מסעודיה (שגילמה חניכה מרמת גן) סיכן את חייו כשברח לאיחוד האירופי, שם נתקל ביחס אטום ומתנשא, ואפילו פעילי זכויות האדם (שני חברים מירושלים) שמצא לא התרגשו יותר מדי כששמעו על הדיכוי שנשים ומהגרי עבודה סובלים ממנו במולדתו, או על חברי האיגוד שנכלאו לאחרונה. בסין ובהודו הולכו הפועלים שולל פעם אחר פעם כשהממשלה הבטיחה "רפורמות מתקנות", ולא קיימה. העיתונאים (שתי חניכות, מראש העין ומתל אביב), שהעבירו מידע על המתרחש בעולם לכל השחקנים, יצרו בריתות חשאיות עם גורמים בבית הלבן, ובתמורה לסקופים בלעדיים הפיצו שקרים בגנות אויביה של ארצות הברית והסתירו את הזוועות שהיא ושותפיה מבצעים. פורום בעלי ההון והפוליטיקאים, שנתקל בהפגנות סוערות כשניסה להתכנס בשטחה של אחת המדינות, ברח לאי מרוחק שאף פועל או מפגין לא יוכל להגיע אליו.
כל הדברים האלה קרו באופן טבעי, כשהשחקנים הם בני נוער ישראלים שברובם מעולם לא שמעו לפני כן על הWTO, או על הסכמי סחר חופשי, והכלים שעמדו לרשותם הם רק הדמיון והדברים שלמדו במהלך השבוע. בסוף המשחק חזרו כולם לחיים, מותשים אך מאושרים (בעיקר האמריקאים, שרק ברגעים האחרונים של המשחק התברר שזייפו כמויות גדולות של כסף-משחק על מנת להצטייד בנשק שאיתו כבשו את מדינות מרכז ודרום אמריקה), ישבו לדבר על המשחק, וללמוד על הדומה ועל השונה בין מה שקרה במשחק לבין המציאות.
תמונות מהעולם החיצון
בכל המחנה פקדו אותנו שני משברים משמעותיים, וכל אחד מהם היה מעשיר וחשוב גם לצוות וגם לחניכים.
ביום שלישי בצהריים הגיעו אוטובוסים לקחת את החניכים לסיור בלוד. בתוכנית: סיור עם עמותת "זוכרות" והסברים על הנכבה, שיחה עם פליט שגורש מלוד ב-48', וסיור של "לוד של היום" בין השכונות השונות עם נציגי שתי"ל. לסיור, כמו לכל שאר המחנה, היה אישור של כל הגורמים הרלוונטיים. בדרך החוצה מהמחנה נתקלנו בבעיה: אחד המאבטחים של המחנה, שכעס עלינו בעקבות כמה מהסדנאות ששמע, התקשר למשטרה והזהיר אותם שמאות צעירים נמצאים בדרכם להפגנה נגד המלחמה בלוד. המשטרה חסמה את הכניסה לעיר, שלחה ניידת ליער, והתקשרה בבהילות לכל המארגנים וכן לנהגי האוטובוסים – ואיימה עליהם שהרישיון שלהם יוחרם אם יסיעו אותנו. לקח זמן עד שהצליחו לשכנע את המשטרה שהכל בסדר, ושאף אחד לא רוצה להפגין נגד המלחמה (לפחות לא היום). הסיור התקיים כמתוכנן, והיה מרגש במיוחד. לא אשכח שבמסגרת סיור הנכבה שמעתי חניכים מדברים אחד עם השני ומתפלאים על כך שמעולם לא שמעו על הטבח במסגד בלוד בבית הספר ("בשיעורי היסטוריה אף פעם לא התייחסו לזה", אמר שחר, חניך מדרום הארץ), ולא אשכח גם את החניכה שישבה לידי באוטובוס ונדהמה לשמוע על האפליה הממסדית נגד ערבים בתחום התכנון והבנייה ברחבי הארץ: "כלומר, זה מכוון? המדינה מעבירה חוקים שהיא יודעת שיפגעו רק בערבים?".
המשבר השני תקף אותנו ביום חמישי. שוב הגיעו האוטובוסים למחנה – הפעם כדי לקחת את המשתתפים לבלעין, הכפר שנאבק בעיקשות נגד הגדר זה כמעט שנתיים, שבוע-שבוע, באופן לא אלים ומשותף ערבי-יהודי. הסיור אמור היה להישאר בחלק של בלעין שסופח לישראל (וכולו בשטח C), שנמצא בצד המערבי של הגדר. כשהגיעו האוטובוסים למודיעין עילית, דרכה אמורים היו לעבור לבלעין, עצרו אותם מאבטחי היישוב, שקראו גם לצבא, ומנעו את המעבר ואת קיום הסיור. בלית ברירה החליטו חברי הצוות לסובב את האוטובוסים ולנסוע לפארק במודיעין, שם עברו החניכים סדנאות שהוכנו מראש בתור גיבוי, ועסקו ברדיפה הפוליטית ובדיכוי האלים של המאבק המשותף בבלעין ובשאר הגדה המערבית.
אין זה מקרה שבשתי הגיחות היחידות של החניכים מהעולם המוגן, אותה "אוטופיה זמנית" שנבנתה בשבילם, הם נתקלו במהרה בהתנגדות, בפחד ובעוינות של "כוחות הביטחון". ההיתקלות לא הייתה טראומטית, אבל היא כן הייתה משמעותית, ובשני המקרים ראה לנכון צוות המדריכים לנהל שיחות ארוכות עם החניכים, בקבוצות הקטנות, על הסיבות להתנגדות הזו. חניכים רבים התפלאו שהצבא והמשטרה, "שאמורים להגן עלינו", משקיעים כל כך הרבה מאמץ כדי לעצור קייטנה, בעצם, של ילדים שרק נוסעים ללמוד קצת על הסביבה בה הם חיים.
